החלטה בתיק רע"פ 7734/12

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתן על-ידי כב' השופטים ד' ברלינר- נשיאה,ג' קרא ו- מ' סוקולוב, בעפ"ג 33638-06-12, מיום 17.10.2012 בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו, שניתן על-ידי כב' השופט ב' שגיא, ביום 4.6.2012. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת עליו.

רקע והליכים

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

בכתב האישום נטען כי ביום 9.4.2011, בשעה 00:15 או בסמוך לכך, תקף המבקש שלא כדין וללא הסכמתו את אדוארד פילצר (להלן: המתלונן 1), במסעדת פרסטיז' ברחוב בן גוריון 63 בבת-ים (להלן: המסעדה). זאת, לאחר שאדם אחר, אשר זהותו לא הייתה ידועה במועד הגשת כתב האישום, תקף את המתלונן 1, בכך שהכה אותו באגרופו בראשו. כתוצאה מתקיפתו על-ידי השניים, נגרמו למתלונן 1 כאבים ורגישות בראש ובעין, והוא נזקק לטיפול בבית חולים.

           בהמשך, ולאחר שאורחים אחרים במסעדה ניסו להרחיק את המבקש מהמקום, תקף המבקש את איגור קראייזמן (להלן: המתלונן 2) שלא כדין וללא הסכמתו, בכך שהכה אותו באגרוף בפניו. לאחר מכן, נטל המבקש בקבוק שתייה מאחד השולחנות במקום והכה את המתלונן 2 עם הבקבוק בראשו. בהמשך, הכה המבקש את המתלונן 2 בראשו מספר פעמים ברצף, בעזרת חפץ כלשהו, שעה שחלק מהמכות הנ"ל היו כאשר המתלונן 2 שכב על הרצפה, חבול וחסר אונים. כתוצאה מתקיפתו על-ידי המבקש והאחר, נגרמו למתלונן 2 חבלות שונות, והוא נזקק לטיפול בבית חולים.

           ביום 2.10.2011, הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו את המבקש בביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, על יסוד הודאתו בבית המשפט.

           ביום 22.5.2012, התקבל תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש, בהתאם להחלטת בית המשפט השלום. מהתסקיר עלה, כי המבקש נעדר כל עבר פלילי, אולם הוא מוכר לשירות המבחן בשל עברו התעבורתי, הכולל הרשעה קודמת. עוד נמסר, כי המבקש מקבל אחריות על מעשיו, חש בושה וחרטה על אופן התנהלותו, והוא הביע נכונות להשתלב בתהליך טיפולי. יחד עם זאת, התרשם שירות המבחן, כי ניכר שפנייתו זו באה על רקע רצונו לקדם את מצבו המשפטי, שעה שבולט הפער בין הצהרותיו המילוליות למוטיבציה, הנכונות והתובנה, אשר הוא מגלה באשר להשתלבות בהליך טיפולי. שירות המבחן המליץ על ענישה, אשר, מחד גיסא תהווה עונש קונקרטי, מפקח, מרתיע ומציב גבולות, ומאידך גיסא, תמנע נסיגה במצבו של המבקש ופגיעה בתפקודו במישורים שונים בהם הוא מגלה אחריות בחייו. עוד המליץ שירות המבחן, כי במידה שבית המשפט ישקול ענישה של מאסר בפועל, מומלץ כי עונש המאסר ירוצה בדרך של עבודות שירות.

           בגזר דינו, עמד בית המשפט על חומרת ואכזריות מעשיו של המבקש, וסבר כי קיים קושי ממשי לראות בהתנהגותו כטעות רגעית, שכן מדובר בתקיפה של שני מתלוננים, אשר ארעה במספר שלבים. על כן, נקבע, כי יש להשית על המבקש עונש משמעותי שיהיה בו כדי ליתן ביטוי הן לחלקו, הן לאופיו של האירוע, והן לחבלות שנגרמו למתלוננים. בגדר השיקולים לקולא, ציין בית המשפט את הודאתו של המבקש; את העובדה כי נשא באחריות למעשיו; את העובדה כי האירוע אינו משקף את אורחות חייו; את העדר העבר הפלילי; ואת המלצתו של שירות המבחן. לבסוף, מצא בית המשפט כי אין להסתפק בעונש מאסר אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, שכן "האירוע מגוון מידי, וחמור מידי, ועל בית המשפט להבהיר את תוצאותיה של נקיטה באלימות". לפיכך, השית בית המשפט על המבקש עונש של 11 חודשי מאסר לריצוי בפועל; עונש מאסר על תנאי למשך 6 חודשים; קנס בסך 1,000 ש"ח; פיצוי למתלונן 1 בסך 1,000 ש"ח; ופיצוי למתלונן 2 בסך 3,000 ש"ח.

המבקש ערער על חומרת העונש שנגזר עליו, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ושני ראשים לערעורו: האחד, כי עונש המאסר חמור בפני עצמו, בהיותו נעדר עבר פלילי וכמי שלא פתח בקטטה, אשר במהלכה בוצעה העבירה. השני, עניינו השוואה בין הענישה שהוטלה על המבקש לבין העונש (18 חודשי מאסר לריצוי בפועל) שהושת על האחר, אבי דברשווילי (להלן: דברשווילי), אשר יזם את האירוע האלים. נטען על-ידי המבקש, כי פער של 7 חודשי מאסר בין השניים אינו ראוי, וזאת, לאור העובדה כי לחובתו של דברשווילי עומדות הרשעות קודמות, וכי הוא הורשע בגין מעשים אלו בשני אישומים. על כן, טען המבקש כי יש להסתפק בעונש מאסר אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות או לחילופין, לקצר את תקופת המאסר.

ביום 17.10.2012, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, וקבע כי אין מקום להתערבות בגזר דינו של בית המשפט השלום. זאת, שכן בית המשפט התייחס לכל הרכיבים הרלבנטיים; שקל ושיקלל את העובדה כי המבקש נעדר עבר פלילי; וראה לנגד עיניו את האמור בתסקיר המבחן. בית המשפט עמד על חומרת מעשיו של המבקש, וציין כי 11 חודשי מאסר בגין אלימות משמעותית כזו, איננו עונש מחמיר. באשר לפער הענישה בין המבקש לדברשווילי, ציין בית המשפט, כי ייתכן שניתן היה לצמצם את הפער, ואולם שיקול דעתו של בית המשפט אינו לוקה בטעות המחייבת את התערבותו.

הבקשה

בבקשת רשות הערעור, אשר הוגשה ביום 25.16.2012, טוען המבקש כי יש ליתן לו רשות ערעור על מנת להימנע מתוצאה קשה ובלתי צודקת, שעה שהעונש שהוטל עליו הינו חמור, בלתי מידתי וקיצוני, בנסיבות העניין. נטען על-ידי המבקש, כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא נעלם מעיני בית המשפט השלום נתון משמעותי כלשהו שיכול להטות את הכף. לטענת המבקש, מדובר באירוע ספונטני ובלתי מתוכנן שהמבקש לא יזם; הוא נטל אחריות על מעשיו, הביע צער, חרטה והודה במיוחס לו; למתלוננים נגרמו חבלות מינוריות בלבד; המבקש הורשע בביצוע עבירה קלה יחסית; ובשים לב לעובדה שהמבקש שוחרר ממעצר עד תום ההליכים והחל לשקם את חייו.

           עוד טוען המבקש, כי בית המשפט השלום לא נתן די משקל לנסיבותיו האישיות ובכלל זה לעובדה כי הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי ועלול לקרוס מבחינה כלכלית. המבקש טוען, כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהשית עליו עונש מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות. לדבריו, שגה בית המשפט השלום כאשר לא ערך הבחנה בין נסיבותיו של המבקש לבין נסיבותיו של דברשווילי, ולטענתו, העונש שהוטל עליו מתעלם מאינטרס הציבור והשיקום. לאור האמור, נטען, כי יש להיעתר לבקשה ולראות בה כערעור עצמו.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה, הגעתי למסקנה כי אין להיעתר לה. כלל ידוע הוא, כי קבלת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו, לעניין זה, רע"פ 4459/12 ניר דגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.2012); רע"פ 7513/12 בלאל מרעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2012)). כמו כן, ייתכנו מקרים מיוחדים וחריגים, אשר בהם לא מתעוררת כל סוגיה משפטית רחבת היקף, ובכל זאת, יחליט בית המשפט להיעתר לבקשת רשות הערעור משיקולי צדק (ראו, למשל, רע"פ 2777/11 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.2012); רע"פ 7572/12 קמאל הזייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2012)).

           עוד יוזכר, כי הלכה היא, שטענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת (ראו, לעניין זה, רע"פ 5621/11 אלקובי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 05.02.2012); רע"פ 3964/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.05.2012)).

הנני סבור כי מקרה זה אינו נמנה על אחד מאותם מקרים המצדיקים מתן רשות לדון במסגרת של הליך שיפוטי נוסף, וזאת, בהעדר סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה או חוסר צדק, על אף הנטען. טענות המבקש בעניין זה, נדונו על-ידי שתי ערכאות, ואלו קבעו, בהתחשב בחומרת המעשים אותן ביצע; העובדה כי בוצעו במספר שלבים; כלפי שני קורבנות שונים; ותוך שימוש בבקבוק ובחפץ אחר, כי יש להשית עליו עונש של מאסר לריצוי בפועל.

למעלה מן הצורך, אציין, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, שעה שאין להקל ראש בחומרת מעשי האלימות של המבקש, וכאשר אין בטענותיו כדי לשנות את האיזון שנערך על-ידי בית המשפט בשלב גזירת דינו. נסיבות התקיפה מלמדות כי במקרה הנדון, ועל אף השיקולים לקולא אשר נלקחו בחשבון בעת קביעת העונש, יש ליתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי המחייב תגובה ענישתית הולמת לכל מי שמעורב בביצוע מעשי אלימות כגון דא. ויפים, לעניין זה, דברי השופט ס' ג'ובראן, בציינו כי:

"האלימות מכרסמת ביסודות חברתנו, ועלינו להשיב מלחמה כנגד אלו הנוטלים חרות לפעול באלימות כלפי הזולת. במסגרת מלחמה זו שומה על בתי המשפט להכביד את הענישה על עבריינים אלו. 'חברתנו הפכה להיות חברה אלימה, ותרומתו של בית-המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים'... שישקפו ערכים של תגמול והרתעה." (ע"פ 7878/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.8.2010), עמ' 6).